עלומים - אגודה ישראלית של ילדים שהוסתרו בצרפת בימי השואה


חוק בדבר מעמד היהודים 1940



אנו, מרשל צרפת, ראש המדינה הצרפתית,
לאחר דיון בפני מועצת השרים,
קובעים כדלהלן:

סעיף 1 - יחשב כיהודי לצורך חוק זה, כל אדם שהוא צאצא של שלושה סבים מן הגזע היהודי, או שני סבים מגזע זה, אם בן זוגו הוא עצמו יהודי.
סעיף 2 - מילוי תפקידים של עובד מדינה או אחד התפקידים המפורטים להלן אוסר על היהודים...

ב 3 באוקטובר 1940, היהודים אזרחי צרפת איבדו, על פי צו של ממשלת וישי, את מעמדם כאזרחים שווי זכויות שבו זכו ב 21 בספטמבר 1917 לאחר מאבקים קשים.
מה היו הנסיבות שהביאו את מולדת "זכויות האדם" לחוקק חוק כה מפלה כלפי חלק מאזרחיה? כיצד הגיבו הצרפתים, וכיצד הגיבו היהודים?

לרענון זיכרונם של הקוראים נזכיר בקצרה שצרפת ובריטניה הכריזו מלחמה על גרמניה ב 3 בספטמבר 1939, ולאחר 8 חודשי "תרדמה" ושנהגו לתארם כ"מלחמה כאילו") פרצו צבאות גרמניה לתוך גבולות צרפת, ותוך חודש ימים הוכרעה בתבוסה חסרת תקדים : 8 מיליון איש נטשו את בתיהם, נדדו בכבישי צרפת והפכום למהומה נוראה, ותוך אי סדר מדהים עשו דרכם לעבר דרום המדינה.
בספרו "טייס קרב" כותב אנטואן דה סנט-אכסופרי : "אני טס על פני כבישים שהשחירו מן הנוזל האינסופי והדביק שנמרח עליהם".
ב 17 ביוני 1940 מכריז המרשל פטן, שנתבקש על ידי נשיא הרפובליקה אלברט לברון לקבל לידיו את השלטון, שאין מנוס מהפסקת הלחימה, וב -22 לחודש זה הוא חותם על שביתת נשק עם גרמניה הנאצית, על פי תנאיו של הסכם זה, שני שלישים משטחה של צרפת יישארו תחת כיבוש צבא גרמניה, חיילי צרפת שיחידותיהם נלכדו יכלאו במחנות שבויים עד לחתימת הסכמי שלום, צרפת תשא בהוצאות חיל הכיבוש, מאידך, צרפת תשמור על מושבותיה שמעבר לים ועל צבא בן 100.000 איש.
וצי המלחמה שלה לא יימסר לידי הגרמנים אלא יקורקע בנמליו השונים, ואולם, עד מהרה הציג הרייך הגרמני תביעות כלכליות שחרגו מן ההסכם החתום, ובאוגוסט 1940 הוא מספח לגרמניה את חבל אלזס-לורן, בסתירה גמורה לתנאי שביתת הנשק, צרפת מצאה עצמה אפוא חצויה לשני אזורים, האזור הצפוני הכבוש והדרומי ה"חופשי", וביניהם קו הפרדה, ואלזס-לורן נקרעה ממנה.
שני מיליון מבניה שבויים על אדמת גרמניה, ערים אחדות הפכו לאיי חרבות ואמיין, אורליאן...), וכלכלתה קורסת.
ממשלת וישי נדרשת להתמודד במצב קשה עד מאוד.
אבל לא לבעיות אלה ניתנות עדיפות עליונה, כאילו אין לפניה משימות דחופות יותר, ועוד בטרם תבעו שלטונות גרמניה צעדים כלשהם כלפי היהודים, ממשלת צרפת מחליטה ב-22 ביולי 1940, חודש ימים לאחר כניעתה, על בדיקתן מחדש של ההתאזרחויות שאושרו לאחר שנת 1927, צעד זה שולל מ-7,000 יהודים את אזרחותם הצרפתית, גם הצעד הבא נעשה באותו כיוון : ב 27 באוגוסט 1940 מבטלת ממשלת צרפת את חוק "מרשאנדו" ב 21 באפריל 1939, אשר אסר פרסומים אנטישמים בעיתונות, ומיד שוטף גל אדיר של שנאת יהודים את עיתוני צרפת, ב"עלון לענייני יהודים" הרשמי מאוגוסט 1940 ניתן לקרוא את דבריו של דארקייה דה פלפוא : "במשך שנים שלפני המלחמה נאבקתי בכל כוחותיי ביהודים שגררו אותנו אליה תוך שימוש שטני בתגובותיהם הטבעיות של בני עמנו. לשווא התנבאתי וליהגתי. ואשר יגורתי בא!. . . על כל הצרפתים הראויים לשמם ולהתלכד ולשים קץ לפעילותם הקטלנית של קוצרי קציר הדמים האלה."

החל מסוף אוגוסט 1940 ניתן למצוא בעיתונים רבי התפוצה Le Matin ו Paris Soir כותרות ראשיות מנקרות עיניים המביעות שנאת יהודים ארסית ביותר, "אכן, השר לשעבר היהודי ז'אן זיי נעצר ברבאט שבמרוקו" (לה-מאטין 22/8/40), "בני רוטשילד היו מאז ומעולם אויביה של צרפת" (לה מאטין 9/9/40).
"ליסאק אינו יצחק" (פארי סואר 31/7/40) או : "ניצחונה של גרמניה ישרת בסופו של דבר את האינטרסים של צרפת, ולו רק בכך שניפטר מן היהודים" (לה-מאטין 21/9/40).
רפאל אליבר. שר המשפטים הידוע בהשקפותיו הקיצוניות ימניות. לוחש באזני ידידיו עוד בתחילת יולי 1940 שהוא מכין מאמר "המכיל מטעמים" על היהודים.

עד כמה הייתה הקהילה היהודית מודעת להתפתחות זאת?

לרב הראשי ליהודי צרפת, ישעיה שוורץ, נודע מפי הכומר הפרוטסטנטי בוגנר ב 27 יולי 1940 שהממשלה עומדת לנקוט צעדים חמורים כלפי היהודים (שמעון שוורצפוקס, ההתמודדות עם וישי), אף על פי כן החליטו רבני צרפת, באסיפתם הכלכלית ב 3 בספטמבר 1940, "להפנות מאמציהם לקיומה של היהדות, כאילו אין ממש בסכנות המאיימות על יהודי צרפת" (שם).
אשד למשתתפי כנס הבישופים והחשמנים בליון, ב 31 באוגוסט 1940, שתוכנית "חוק מעמד היהודים" הובאה לידיעתם, הם מחליטים להחריש, מתוך אי רצון להתערב במישור הפוליטי, בפרוטוקול דיוני הכנס נכתב : "צעדים חמורים עומדים ככל הנראה להינקט נגד היהודים, אפשר לראות בקביעת מעמד חוקי ייחודי ליהודים צעד לגיטימי מצד המדינה, אך מעמד חוקי זה חייב להתבסס על כללי הצדק והמשפט..."
בינתיים לא ישבו הגרמנים באפס מעשה !! ב-16 ביולי 1940 הם מגרשים לעבר צרפת ה"חופשית" את כל היהודים שנותרו באלזס והופכים חבל זה ל"נקי מיהודים", כעבור חודש הם מגרשים בדרך דומה את יהודי מוזל Moselle שבלורן, ב 27 בספטמבר 1940 מתפרסם צו גרמני ראשון שאינו חל אלא על האזור הכבוש, הצו כולל שלוש הוראות:

התפקדות כל בני הדת היהודית ואו כל מי שיש לו שני סבים יהודיים),

איסור, על יהודי שיצא מן האזור הכבוש לשוב אליו גם אם מעונו הקבוע נמצא שם,

חובה על כל עסק שבעליו יהודי להציג שלט הנושא בגרמנית ובצרפתית את המילים : 'מפעל יהודי',

כעבור שבוע פרסמה ממשלת וישי את חוק מעמד היהודים, ללא כל לחץ גרמני, גרמניה לא הייתה היוזמת בחקיקתה האנטי-יהודית של ממשלת וישי.
"חקיקה זו הייתה, אם מותר לנסח זאת כך, ספונטאנית ופרי יזמה מקומית", כותב דו מולין דה-לבארטט בספרו עת האשליות (מובא בספרו של רוברט בדינטר אנטישמיות מצויה),
החוק הצרפתי דרקוני וקיצוני בהרבה מן הצו הגרמני, לגבי הגרמנים, היהודי מוגדר על פי שייכותו הדתית, ואילו לגבי וישי, על פי שייכותו לגזע,
חוק ה 3 באוקטובר סילק את היהודים (צרפתים וזרים) מכל משרה בשירות הציבורי (הוראה, מערכות המשפט, גופי שלטון שונים), מן הקצונה בכל זרועות הצבא, מניהול מפעלים ציבוריים, מכל תפקיד בעיתונות, ברדיו, בקולנוע - פרט לותיקי המלחמות נושאי תעודות לוחם בשנים 1914-1918, בעלי עיטורים על לחימתם ב 1939-1940, או חברי לגיון הכבוד מטעם הצבא.
למחרת, ב 4 באוקטובר, ממשלת וישי מפרסמת חוק על אזרחים מן הגזע היהודי, אשר מותר מעתה לכלוא במחנות מיוחדים על פי החלטת הממונה על מחוז מגוריהם, או לחלופין לצוות על מגורים כפויים בהוראתו.
החוקים של ה 3 וה 4 באוקטובר 1940 פורסמו בעיתון הרשמי ב 18 באוקטובר 1940.

ב 7 באוקטובר 1940 מבטלת ממשלת וישי את חוק כרמיה (Cremieux) מן ה 24 באוקטובר 1870: יהודי אלג'יריה מאבדים במחי-יד את האזרחות הצרפתית שניתנה להם 70 שנה לפני כן, ב-24 באוקטובר 1940 אוסר שר המלחמה של צרפת על יהודים להימנות על הכוחות המזוינים, ביום זה מגיעים אל מחנה הריכוז גירס (Gurs) הידוע לשמצה 6504 יהודים גרמניים ממחוזות באדן וסאר-פלאטינט, לאחר מסע אימים בקרונות בהמות חתומים.
ולבסוף, באותו יום מתפרסם צו גרמני שני המחייב מפקד של כל המפעלים הכלכליים.

העיתונות היומית בצרפת, מ'לה-מאטין' עד 'לה-פיגארו', לרבות 'א-קרוא' הקתולי מכריזים בדף השער שלהם על "מעמדם החדש של היהודים" בדף מידע שגרתי, הממוקם בין תכניות רדיו-פרים לתוצאות ההגרלה ה 13 של מפעל הפיס.
לה-מאטין מן ה-5 באוקטובר 1940 הוא מן העיתונים הבודדים המוסיף גם למאמר פרשנות, תחת הכותרת : "מה משמעותם של הצעדים נגד היהודים" (מאמר זה אינו עוסק בעצם ב"חוק מעמד היהודים" אלא בצו הגרמני מן ה 27 בספטמבר) ניתן לקרוא : "האוכלוסייה, שנלאתה ממפעליהם של היהודים, והבינה את הצורך להתגונן מפניהם, תקבל ברגשי הקלה את כל המאמצים שנועדו להגן עליה אחת ולתמיד", העיתון Eclaireur de Nice מ 19 באוקטובר 1940 מציג את "חוק מעמד היהודים" בפני קוראיו במילים : "חוק זה משקף שקט נפשי. אין כאן שום רגש. אין כאן כל רמז לנסיגה מן הערכים האנושיים שבהם מצאה צרפת את מקור השראתה מאז ומעולם".

הרושם הוא, שהציבור הגיב ברובו באדישות לחוק מעמד היהודים ולתעמולה האנטישמית של וישי, מבין 42 ממוני מחוז "באזור החופשי", רק 4ז מזכירים, בדיווחיהם התקופתיים לממשלה, אפשרות של תגובות ציבוריות לפרסום "מעמד היהודים", בין 14 אלה, 9 מדברים על תגובה חיובית לחוק, 4 על תגובה שלילית, 1 על תגובה מעורבת (Marrus & Paxton, וישי והיהודים).
לשכת עורכי הדיו של פריס, לדברי רוברט באדינטר (בספרו אנטישמי מן השורה) "מקבלת ללא תגובות רגשיות, אך בנטייה לשביעות רצון, את ראשוני צעדיה נגד זרים ויהודים של הממשל החדש", המסתייגים בסתר ליבם מ"חוק מעמד היהודים" אינם מתנגדים ליישומו. "אני מגנה את החוק בדבר מעמד היהודים", יאמר יו"ר הסנאט ז'ול ז'אנניי, "אך עם זאת, זהו החוק, ויש לציית לו".

במערכת החינוך, שהיהודים נצטוו לפרוש ממנה בסוף דצמבר 1940 בהתאם לחוק מעמד היהודים, יציאת המורים היהודים לא גררה שום הפרעות רציניות, בניגוד לחששותיהם של השלטונות. כך כותב קלוד סינגר (בספרו וישי, האוניברסיטה והיהודים), והוא מציין עוד ש"העדר התרגשות מקיף את כל המוסדות". מנהלו של תיכון מוניטיין כותב לשירותי הפיקוח האזורי : "לא הבחנתי בהתרגשות כלשהי בין מורים או תלמידים בבית ספרי בהקשר ליישום החוק מ18 באוקטובר 1940". פרופסורים ומורים יהודיים רבים חוו את סילוקם משורות עובדי המדינה כהשפלה וכטרגדיה אישית. ידידי פייר לוי, שהיה פרופסור למתמטיקה בלה-רוש-סור-יון מצהיר : "נדהמתי והצטערתי מאדישות חברי לעבודה בבית הספר. רק השוער, שלא היטבתי להכירו, הפגין בפני את אהדתו ואת זעמו על ש"כך נוהגים באדם שהוא צרפתי לא פחות מכולם" (מובא בספרו הנ"ל של קלוד סינגר). בספרו "Le dur bonheur d'etre Juif" כותב אנדרה נהר : "למרבה הצער, לא צורר יום ה 20 באוקטובר 1940 גל הזדהות כלשהו, אף על פי שבימים ההם לא היה בכך כל סיכון, אינני יודע כיצד התרחשו הדברים במקומות אחרים, אך בבית הספר שלי בריב-לה-גאיארד. . . איש, מבין חברי לעבודה, לא הזיז אצבע ולא השמיע מילה בשעת פסיעה משפילה זו על פני חצר בית הספר, פרט - לא אשכח זאת לעולם - למורה למתמטיקה, מר דלאנוא, שקרא לפתע : "הרי לא נוכל לתת להם ללכת ככה!", והוא הצטרף אלינו ופסע לצידנו. רק הוא לבדו ליווה אותנו, איש לא עשה כמוהו ולא הצטרף אליו, עד אשר עברנו את שער החצר, מר בלום ואנוכי",
אשר לרופאים, החל מחודש אוגוסט 1940 נאסר על רבים מהם לעבוד במקצועם : על פי החוק מ 16 באוגוסט 1940, רק רופאים בעלי אזרחות צרפתית שנולדו לאב צרפתי או התאזרחו לפני שנת 1927, הורשו לכהן במקצוע זה, אמנם, המונח "יהודי" לא הוזכר עדיין, אך "איש לא הוטעה", כותב ברונו הליו (בספרו חלוקים לבנים, טלאים צהובים), "ביהודים הזרים היו דברים אמורים", תקנה זו לא עוררה כל מחאה שהיא.

ההחלטה לבטל את חוק כרמיה הדהימה אותנו מנקודות מבט שונות. מה הייתה הדחיפות בחקיקה זו?
יהיה אשר יהיה, ההחלטה נתקבלה ללא כל לחץ גרמני. רק תגובות מועטות עורר צעד זה בעיתונות הערבית האלג'ירית; אבל בעיתון "לה - רפובליקאן" מן העיר קונסטנטין (מובא בידי אנדרה כספי בספרו היהודים בשנות הכיבוש) נאמר : "לב הצרפתים נתמלא שמחה בהיוודע להם שממשלת פטן ביטלה את החוק הנתעב:".
חוק מעמד היהודים מ 3 באוקטובר 1940 חל גם על יהודי אלג'יריה, ובניגוד למוסלמים אין בידם לעתור להתאזרחותם כבודדים.

כיצד מגיבה הקהילה היהודית?

כיצד מגיבה הקהילה היהודית מול שטף כזה של גזירות הניתכות עליה בקיץ ובסתיו של 1940 ?
ב 10 באוקטובר 1940, הרב הראשי ליהודי צרפת ישעיה שוורץ משגר מכתב אל מרשל פטן, ובו הוא מוחה נמרצות נגד הצעדים המפלים הננקטים כלפי אזרחים בעלי דת אחרת.
ב 22 באוקטובר הוא משגר אליו מכתב נוסף ותקיף יותר : "נגד עקרונותיו של חוק זה, נגד הוראותיו, אנחנו משמיעים בזאת את המחאה הנמרצת והתקיפה ביותר". "דברים תקיפים, אולי, אך דברי כניעה!" כותב שמעון שוורצפוקס (בספרו הנ"ל), מוחה גם הרב הראשי ליהודי פריס, יוליאן ווייל, ב-20 באוקטובר 1940, אך מדוע כולל מכתבו הצהרת נאמנות לצרפת? : "האמן-נא, אדוני המרשל, שאזרחי צרפת בני הדת היהודית נשארו נאמנים בכל ליבם למולדתם" כך הוא כותב!

יהודי צרפת, ובפרט "כותל המזרח של נכבדי הקהילה היהודית" (שמעון שוורצפוקס, בספרו הנ"ל מוכי תדהמה ושיתוק בהיוודע להם מעמדם החדש. "כל אשליותיי התמוטטו! בכיתי אמש כאדם שאשת נעוריו נטשה אותו לפתע פתאום..." (ריימונד-ראול למברט). בעיניהם של אלה שהיו קשורים לצרפת בכל נימי נפשם, התקנות הגזעניות המבישות נכפו על ממשלתם על ידי הגרמנים! בשום אופן לא יכלו לדמיין שמולדתם האהובה, שעליה נהוג היה לומר "מאושר כמו אלוהים בצרפת", הייתה מסוגלת ביוזמתה שלה להקיאם מתוכה מבלי להניד עפעף.

בשלהי דצמבר 1940, בעוד צרפת מאמצת לעצמה בהתלהבות את רעיונותיו של פטן, עדיין האמינו היהודים, המשלימים עם גודלם אך דבקים באופטימיזם חסר תקנה, שעד מהרה ישוב הכול על מקומו בשלום,
אך אבוי ! צרותיהם אך זה עתה החלו.


מריאן פיקאר


Copyright © Aloumim 2004 - Tous droits de reproduction, de traduction, d'adaptation interdits sans le consentement des auteurs.
כל הזכויות שמורות לאגודת "עלומים"

[דף הבית]