עלומים - אגודה ישראלית של ילדים שהוסתרו בצרפת בימי השואה


מלון לוטציה (לוטסיה) 1945


מלון לוטציה שוכן בפינת הרובע סן ז'רמן דה פרה. המלון הופקע על ידי הנאצים ושימש כמפקדת שירות המודיעין הגרמני.
לאחר השחרור, "מאפריל עד אוגוסט 1945 הוסב מלון זה למרכז מידע וקליטה, ומרבית פליטי מחנות הריכוז הנאציים מצאו בו תחנה ראשונה בדרכם אל חירותם שהושבה להם, ומידע על יקיריהם שנקרעו מהם. שמחתם לא יכלה למחות את מצוקתם וצערם של קרובי אלפי הנעדרים שהמתינו לשווא לשובם במקום זה"
(המילים במירכאות הן ציטוט מתוך לוח שהוצב ב- 1985 בחזית מלון לוטציה בפריז, לציון יום השנה הארבעים לשחרר המחנות).

Lutetia
"ואז, ב-1945, שמתי פני אל מלון לוטציה והמתנתי שם". מילים אלו אנו חוזרים ופוגשים בסיפוריהם של ילדים חבויים בצרפת.
מוזר למדי גורלו של מלון היוקרה הפריסאי, שחזיתו המעוטרת פסלים בנוסח 'בל אפוק' מפארת את פינת שדרות ראספאי ורחוב סייברה.
בשנות השלושים המאוחרות התכנסו גולים גרמניים מתנגדי היטלר רבים באולמותיו.
ב 1940, אדמירל קנאריס מיקם בו את מפקדת שירות המודיעים של המטה הגרמני, ה'אבווהר'.
ב 1945, הוא נתפס בפקודת דה גול לקלוט את השבים מגרמנייה - יהודים ושאינם יהודים - לאחר מפגש עם האחראים על הקליטה, אשר נוכחו עד מהרה לדעת עד כמה בלתי מספיקים היו הסידורים שנלקחו בחשבון.
כך הפך מלון לוטציה, על נברשותיו, שטיחיו, כורסאות העור הרכות שלו, שרתיו לבושי המחלצות - לקורת גג פריסאית ראשונה לאלפים ששרדו את הגיהינום, ולמקום כל התקוות, שלרוב לא הולידו אלא אכזבה מרה, לכל אלה שהצטופפו מאחורי הגדרות הלבנות וחיפשו בעיניים כלות את יקיריהם שהוסעו "אל יעד בלתי ידוע". המוני עם שחלקו כולם את אותה תקווה ואותה חרדה, אבל בהדרגה בלט הבדל אחד ביניהם : בעוד הלא יהודים ציפו בדרך כלל לאדם אחד ויחיד, הרי היהודים חיפשו בעיניהם, לעיתים קרובות מדי, משפחות שלמות.

בספרה Terre de détresse ('ארץ מצוקה') מספרת לנו אודט עבאדי , Odette Abadi על שובה לפריס :
י'...בחזית תחנת הרכבת המתינו לנו אוטובוסים, אותם אוטובוסים שהסיעונו מדראנסי אל בוניניי בדרכנו אל בירקנאו !
צופים מקיפים אותנו ומסייעים לנכים שבינינו לעלות אל האוטובוס...אנחנו חוצים את פריס : האם חלום הוא זה? מגיעים אל מלון לוטציה, מרכז מידע וקליטה של השבים משם.
אולם הכניסה רחב הידיים חסום בגוש נשים המנפנפות מעל ראשיהן בתמונות, זועקות שמות...עלינו לפרוץ לנו מעבר ביניהן כדי להיכנס.
גם בפנים המלון הומה ההמון ומתרוצץ, אך מכוונים אותנו אל חדרים או אולמות שבהם נזכה למעט מנוחה...ולפתע אנחנו פוגשים שם מכרים מן המחנה או מן המסע חזרה : מה יכול להיות יותר מעודד..."
במבואות המלון שוררת פעילות קדחתנית: ודעות קבלת פנים המשתייכות לארגונים שונים (תנועות מחתרת, לב אדום, קווייקרים, צבע הישע, צופים, וביניהם כמובן צופים יהודיים) מכוונות ומייעצות.
אחיות ורופאים, אנשי צבא ומתנדבים שונים ממהרים אל משימות חדשות : "לעיתים הגיעו אל לוטציה בבת אחת 4 או 5 אוטובוסים", רושם אנדרה וייל שעליו הוטל לארגן את קבלת הפנים. על אף כל המאמצים, ההמתנה נמשכת לעיתים זמן רב, רב מדי לכוחותיהם הדלים של השורדים התשושים, עד שמשלימים את רישום המגורשים.
הם שומעים מפיו שיעורים בצרפתית, בפילוסופיה, בתורה. כאשר, בנובמבר 1943, מעון ברו וורנה נסגר ככל שאר מוסדות OSE בגלל הסכנה, ג'ק כהן ומארגו מחליטים שלא לפזר את הצעירים שנמסרו לאחריותם אלא למצוא להם מקומות בפנימיות של תיכונים באזור ליון למען יוכלו להמשיך בלימודיהם : הם דואג לעתידם...
צעירים אלה מופקדים תחת שמות בדויים (רק מנהלי בתי הספר שהמחתרת הצרפתית ערבה לאמינותם יודעים על זהותם האמיתית) בפנימיות שונות. ז'ק כהן וסגניתו מארגו, שמסירותם שלא על מנת לקבל פרס אינה נופלת מאומץ לבם, מתעלמים מכל הסכנות ומקבלים על עצמם לאתר צעירים שעדיין אינם נרדפים על ידי השלטונות, לספר להם זהויות בדויות ולשלוח אותם אל בני חסותם למען לא ירגישו נטושים.
הלחץ הלך וגבר, היהודים אזרחי צרפת חיפשו גם הם מסתור או ניסו לחצות את הגבול ולמצוא מקלט בחו"ל. ז'ק כהן, הגם שרחוק היה מלהיות ספורטאי או איש צבא, המשיך במאבק והצטרף אל המאקי היהודי של קאסטור (רובר גמזון).
עם תום המלחמה מנסים רבים לשוב אל הנתיב שנקטע ב1940-. אולם ז'ק כהן מחליט לוותר על קריירה של הוראת פילוסופיה בתיכון צרפתי.
הרי הילדים שהציל באוסאק, בברו וורנה ובלימוז' נותרו לבדם, עזובים לנפשם, לאחר שהוריהם נספו באושוויץ. הוא מחליט לעשות ככל שיוכל כדי לסייע להם לשרוד ולמצוא את מקומם בחברה, כדי להביא להם חום ואהבה. הוא יקדיש להם את שארית חייו.
הוא מקבל על עצמו ב OSE את תפקיד האחראי הפדגוגי מטעם שירות הנוער. כאשר ב 1952 עלה ארצה עם מארגו (שנישאה לו באפריל 1945) ושלושת ילדיהם, לא נטש את המשימה שנטל על עצמו אלא המשיך בדרכו במסגרת עליית הנוער.

Lutetia
הקריירה שלו מסתיימת כמפקח ארצי על פנימיות דתיות מטעם משרד החינוך הישראלי.
'בו' כהן, שמו בפי כל, היה היפוכו הגמור של עובד חינוך מן המניין. הוא הכיר אישית כל ילד שהיה נתון אי פעם לאחריותו : שמו, תולדותיו, בעיותיו, ונשאר קשוב לקשייו ומוכן לייעץ לו ולכוונו.
בפנקסיו הזעירים נהג לרשום, בכתב ידו הדקיק והדייקן, כל מה שעשוי להעלות חיוך על שפתותיו של אחד הילדים ההם, הפליטים האומללים.
הכול העידו על יראת ה' שהייתה בו, אך את זמנו ויכולתו היה מעניק לכל אדם בשווה. פילוסוף זה, שהפך לאיש המעשה, התייגע ללא לאות ומעולם לא הציב חיץ בין חייו המקצועיים והפרטיים : ביתו המה תמיד צעירים, שרעייתו ידעה להאכיל ולפנק. גם כאשר דירתו הייתה צרה, תמיד היה שם מקום לשמעון, לפליקס ולרגינה...
הוא השאיר אחריו מאמרים רבים, שבהם הציג את רעיונותיו החינוכיים על בעיותיו של הילד הבודד.
ז'ק כהן נפטר צעיר יחסית, ב 1974, בעודו נושא בעול ועובד למען "ילדיו" נפגעי השואה.


מריאן פיקרד


Copyright © Aloumim 2004 - Tous droits de reproduction, de traduction, d'adaptation interdits sans le consentement des auteurs.
כל הזכויות שמורות לאגודת "עלומים"

[דף הבית]