עלומים - אגודה ישראלית של ילדים שהוסתרו בצרפת בימי השואה


מצילי יהודים שילמו בחייהם


לזכרם !

מספרת דניז סיקירסקי (קוליברי):

אני מבקשת להעלות כאן את זכרן של ארבע מחברותי למחתרת.

Mes quatre camarades...

מילה ראסין

מילה ראסין, אחותו של עמנואל (מולה) ראסין, היתה בת 24 בשנת 1943, היא נמנתה על צוות 'חינוך גופני' של איגוד תנועות הנוער הציוניות (MJS). ב21- באוקטובר היא ליוותה, יחד עם רולנד אפשטיין, קבוצת ניצולים בעייתית: ילדים, זוג קשישים, אם צעירה ותינוקה, וזוג צעיר עם פעוט.
כלבי משטרה עלו עליהם, פרצו יריות, אישה אחת נהרגה ואחת נפצעה.
מילה ורונלד לא היו מוכנים בשום אופן לנטוש את בני חסותם, וכולם נתפסו והובלו למלון פאקס, הכלא הגסטאפו באנמאס.
ראש העיריה ז'אן דפו (בעל עיטור חסיד אומות עולם) הצליח לבקר אותם בכלאם ואף לשחרר את הילדים ולהעבירם תחת אחריותו האישית למעון ילדים בקרבת מקום.
הוא הציע למילה להימלט, אבל היא סירבה, כי הילדים או דפי, או צוות בית החולים שאליו חשב להעבירה, עלולים היו לשלם את המחיר במקומה.
היא ורולנד הועברו עד מהרה לכלא פורט-מונלוק בליון.
משם הוסע לרולנד לדראנסי ואחר כך לבוכנוולד, ובנס חזר משם חי.
אשר למילה, שהתעקשה לטעון שאיננה יהודיה, היא נשלחה לרבנסברוק ומשם למאוטהאוזן.
שם מצאה את מותה תחת הפצצה אווירית של בנות הברית, ב 22 במארס 1945 במקום עבודתה ליד המחנה.

ניקול וויל-סאלון
הוגט וואל

ניקול וויל-סאלון, הוגט וואל עסקו שתיהן, ב 1942, בעבודה סוציאלית במרכז הרפואי סוציאלי של .O.S.E במרסיי.
לאחר גל המעצרים של סוף אוגוסט 1942 התארגן צוות מתנדבים, גרעין שממנו צמחה מאוחר יותר המחתרת היהודית, שאסף סביבו יהודים מכל הארגונים והשכבות.
מטרתו : להציל מידי הגרמנים מספר יהודים רב ככל האפשר.
המרכז הרפואי-סוציאלי שימש כיסוי לפעילותם, ובהדרגה לבשה פעילותם המחתרתית עור וגידים.
ניקול נישאה לז'אק מאלון (ממנהיגי הצופים היהודיים שהכירה במסגרת הצוות במרסיי) ביולי 34, ו OSE הציבה אותם לעבודה בשאמברי.
משם הוטל עליהם לארגן שיירות אינספור של ילדים ומבוגרים לשוויץ.
ניקול ליוותה אותם.
21 שעות ביממה הייתה בפעולה תוך הרפתקאות מסמרות שיער.
כאשר חתמו האיטלקים ב 8 בספטמבר 43 על שביתת נשק נפרדת, הגרמנים מיהרו לתפוס את כל האזור ה"איטלקי", ובראש ובראשונה את ניס, שבה מצאו מקלט כ 30,000 יהודים.
עתה הפך להם המקלט למלכודת.
ניקול נשלחה על ידי OSE לניס, לנסות להציל משם ילדים רבים ככל האפשר.
שם חזרה ופגשה את הוגט, שמזה כמה חודשים פעלה, תחת השם בדוי אודיל וארלה, במסגרת 'רשת גארל', בארגון וליווי בלתי פוסקים של שיירות ילדים לשווייץ.
שתיהן הועמדו על ידי גארל לרשות ה'שירות החשאי' של מוסה עבאדי.

אבל הגסטאפו מהדק את קוריו סביבן, ובעודן מכינות שיירת ילדים נוספת מניס, ניקול נופלת לידי אנשיו ב 24 באוקטובר 1943 והוגט גם היא כעבור כמה ימים.
הן חזרו ונפגשו בדראנסי שבו הן אימצו לעצמן קבוצה קטנה של ילדים.
ב 19 בנובמבר כותבת משם ניקול : "אנחנו מוכנות, לפחות מבחינות הרוח. מחר הוא יומנו הגדול. חבורתנו המונה 15 אנשים, מלוכדת מאוד, וזה הופך את המסע לבלתי נעים מעט פחות. כולנו מלאים תקווה ואומץ לב...
אימצנו לנו 4 ילדים גלמודים. הרי עלינו לדבוק במשימתנו עד הסוף..."
פתק אחרון נושא תאריך 20 בנובמבר : "כולנו יחדיו. הקרון מלא ורוחנו איתנה... אנו נתגבר!".

בבואן לאושווייץ ב 23 בנובמבר נמצאו ניקול והוגט כשרות לעבודה, אך סירבו להיפרד מן הילדים שאימצו.
הן נלוו אליהם עד הסוף ובו ביום הומתו עימם בתא הגזים.

ב 8 במאי 1944 נעצר גם ז'אק סאלון, שהחליף את ניקול בליווי השיירות, בשעת פעולה בליון.
למרות עינויים נוראים לא פצה את פיו, ומסר אך ורק את כתובותיהם האמיתיות או המדומות, של ילדים שכבר הגיעו לחוף מבטחים. הוא ניצל ממוות בטוח בקפצו מן הרכבת שהסיעה אותם אל מחנות המוות.

צדיק שווייצי Paul Gruninger פול גרינינגר, מפקד משטרת נפת סנקט-גאלן, הציל כאלפיים יהודים שנמלטו מאוסטריה בהטביעו על דרכוניהם חותמת שתאריכה קודם ל 19 באוגוסט 1938, יום נעילת הגבול.
יתרה מזאת: הוא הובא למשפט, נדון לקנס כספי ולפיטורין ללא זכות גימלה.
הוא התפרנס בדוחק מעיסוקים שונים, ורק בשנת 1971 הוענק לו ב'יד ושם' עיטור 'חסיד אומות עולם'.
פול גרינינגר נפטר חודשים מספר לאחר מכן.

מריאן כהן

('קולין' בכינויה המחתרתי), פעלה עם סימון לוי בימרכז התיעוד', תחילה במואסאק (שם פגשתיה לראשונה) ואחר כך בגרנובל.
לאחר מעצרם של מילה ראסין ורולאנד אפשטיין תפסה מריאן, שהייתה אז כבת 21, את מקומם יחד עם רולאנדה בירז'י, פעלת ארגון הנוער העובד הנוצרי JOC שהוכרה ב 1984 כיחסידת אומות העולם'. ב31- במאי 1944 מקבלת מריאן לידה קבוצה של 28 ילדים.
במרחק 200 מטר מן הגבול הם נלכדו בידי חוליית גרמנים מלווה כלבים והובלו לכלא פאקס באנמאס.
שוב התערב ז'אן דפו והצליח לשחרר 17 ילדים.
הוא הציע למריאן תכנית מילוט, אך מריאן סירבה פן יבולע לילדים שהופקדו בידיה.
יום יום הובלה לחקירה ולעינויים ביד הגסטאפו, אך סירבה בעקשנות למסור להם מידע.
בתחילת יולי 1944 הוסעה על ידי הגסטאפו, יחד עם חמישה אנשי מחתרת למקום מבודד בויל-לה-נראן שליד אנמאס, שם נרצחה בפראות בבעיטות ובמהלומות מכוש.
רק לאחר שיחרור אנמאס, ב 21 באוגוסט, נתגלתה גופתה והובאה לקבורה, לאחר שזוהתה על ידי מילה ראסין על פי זוג נעליים צהובות שקנתה עבורה.
גן הנושא את שמה של מריאן כהן נחנך במארס 1982 ביד ושם, ליד האודיטוריום המוקדש למחתרת היהודית בצרפת.
באוגוסט 1984, לרגל ציון 40 שנה לשחרור אנמאס, נקרא בנין בית ספר באנמאס על שמה, והוקמה מצבה על קבר האחים שבו נטמנו גם גופותיהם של חמשת אנשי המחתרת.

הנוצרים שהקריבו את חייהם להצלת יהודים

לא אוכל לסיים מבלי להזכיר שמותיהם של הנוצרים שהקריבו את חייהם להצלת יהודים, ילדים ומבוגרים, על ידי הברחתם לשווייץ. לא זכיתי להכירם אישית, אבל דבר גבורתם נודע לי במסגרת עבודתי במדור חסידי אומות העולם ביד ושם, 40 שנה לאחר מכן.

בלה מיולי ז"ל

המקום הוא דרום צרפת. השנה היא 1942. המשלוחים הראשונים למחנות המוות החלו. מתוך המבוכה, הפחד וחיפוש הדרך איך להילחם נגד האויב הנאצי יימח שמו, התלכדו צעירים יהודיים ציוניים מכל הזרמים לתנועה ה M.J.S
מטרתה הייתה להציל יהודים בכל מחיר. הילדים היו בראש דאגותינו.
וכך נטלה בלה, בתחילת 1943, את חלקה בהברחת ילדים לשווייץ יחד עם כמה חברים ליוותה בלילות קבוצות ילדים אל מעבר הגבול השווייצי, אל החופש. ללא לאות היא חזרה על הפעולה הזאת פעמים רבות, עד אותו ערב בחודש אוגוסט 1943.
בעיר אנסי, תחת חסותה של בלה, הילדים מתאספים ומתכוננים לצאת לדרך.
החושך מכסה על שיירת הילדים.
הם הולכים, ובלה במבט אהוב וביד מלטפת מלווה אותם.
בשעה טובה הם מגיעים למעבר המיוחל.
החופש מחכה להם.
לאט לאט הם עוברים במקום הצר והמסוכן כל כך.
תוך כמה דקות הם כבר בצד השני.
בלה מספיקה לנפנף להם לשלום.
סוף סוף, היא נושמת לרווחה, המבצע הצליח, ובלה רגועה עכשיו. היא עולה לאוטובוס חזרה, אבל...
לפתע אנשי משטרה צרפתיים נכנסים. הם מבקשים תעודות.
בלה מזדהה אך תשובותיה אינן מפיגות את חשדותיהם ובלה מובלת לבית הסוהר באנסי.
עשרה ימים של סבל וחקירות עוברים עליה. ביניהם יום כיפור. בלה צמה בטענה שהיא חולה.
היא מצליחה להתמודד ולהתגבר על התנאים הקשים בבית הכלא.
מחוסר הוכחות נגדה היא שוחררה.
כמה שמחנו לראותה שוב בינינו. תודה לאל.
כך היא ממשיכה עד סוף המלחמה בפעולות שונות להצלת יהודים.
בלה זכתה לעלות ארצה אחרי המלחמה הנוראה, אחרי השואה.
היא זכתה לייסד משפחה מאושרת ולהתבשם מריחה של ארץ ישראל, אך מחלה קשה חטפה אותה מאיתנו בטרם עת.
זכרה המבורך וחיוכה החביב יישארו בליבותיהם של הילדים שאז ניצלו ובזכותה הם חיים היום.

יהא זכרה ברוך.

תאה אפשטיין, אחותה של בלה



Copyright © Aloumim 2004 - Tous droits de reproduction, de traduction, d'adaptation interdits sans le consentement des auteurs.
כל הזכויות שמורות לאגודת "עלומים"

[דף הבית]