עלומים - אגודה ישראלית של ילדים שהוסתרו בצרפת בימי השואה


חציית הגבול אל שווייץ


סיפוריהם של ארבעה ניצולים על הסתננותם לשווייץ, כפי שסופרו בערב שארגן סניף ירושלים של 'עלומים' ב 14.2.1996.

רחל מנדלבאום : שיירה שנתפסה בידי הגרמנים

רחל בת ה 18 הייתה אחת ה'גדולות' בשיירה של 28 צעירים, ש 17 מהם היו בני פחות מ 13, שיצאה מלימוז' ב 16.5.1944. הקבוצה נעצרה על ידי הגרמנים, והמדריכה מריאן כהן שילמה בחייה על אומץ לבה.

"נסענו לליון ברכבת, ולמחרת המשכנו בדרכנו עד למוסד ילדים שנמצא, כך נראה לי, בין אנסי ואנמאס.
המוסד היה ריק, פרט למנהלת. עם שחר יצאנו לדרכנו במשאית סגורה מכל הצדדים. עד היום חרות בזיכרוני מראה המנהלת שעמדה על סף הדלת והביטה בנו בצאתנו.
כעבור חמישה או שישה קילומטרים נעצרנו על ידי גרמנים. ככל הנראה ידעו על בואנו, והיו עמם כלבים. אחד הנערים ניסה להימלט, וכלב תפס אותו.
הובלנו אל כלא אנמאס, שם המתינו לנו אנשי הגסטאפו, ועמם ראש העירייה, מר דפו, שמאוחר יותר נודע לנו שהיה חבר במחתרת. הוא עמד על כך שצעירים עד גיל 14 יימסרו לידו, וראש הגסטאפו נאות לו, תמורת התחייבות בכתב שלא ינסו להימלט.
הם הוכנסו למושבה הקתולית של בון-סור-מנוז'.
אנחנו, המבוגרים יותר, נכלאו למשך שלושה חודשים בכלא אנמאס, עד לשחרור העיר.
ב 18 באוגוסט נכנסו אנשי המאקי, חמושים ברובים, ואמרו לנו : אתם חופשיים !

הרגע הקשה מכולם, לגבינו, היה רצח מריאן כהן. באחד מלילות יולי באו הגרמנים והוציאוה מתאה. היא חשבה שהם עומדים לשלחה למחנות המוות וביקשה שנתן לה מברשת שיניים, כי לא נותר לה דבר.
הם הרגוה עם שחר, בשבת, ביער ויל-לה-נראן, יחד עם חמישה אנשי מאקי. הכול טענו שחלמתי זאת, אבל בשעה חמש בבוקר שמעתי קולות ירי.
בכל זאת עברנו לשווייץ, לאחר שחרור האזור, כי עדיין חששו משובם של הגרמנים, והסיעונו במשאית אל מעבר הגבול.
השוויציים שלחו אותנו אל מחנה 'סוף העולם' ושהינו בו שבועות אחדים".

יצחק מיכאלי : גורשתי

בן 17 היה ביולי 1942, בהכשרה החקלאית 'מואסאק'. הכרחי היה להעבירו משם, מחשש לפשיטת פתע של הגרמנים. לאחר חלאות שונות הגיע, עם עוד שני נערים, אל חורשה שממנה בא כעבור כמה ימים רובר דנוב ואמר להם לבוא עמו כדי לעבור את הגבול השווייצי.
"הגענו אל מוסד לילדים ששמו אינו זכור לי, ושם צורפנו לקבוצה שמנתה כעשר נפשות, וביניהן זוג עם תינוק.
יצאנו ברגל אל הגבול בליווי ז'ורז' לוינגר, אבל הייתה היתקלות, ונאלצנו לדחות את המעבר למחרת, שהיה 15 בספטמבר 1942, היום שבו החליטו השוויציים לגרש את כל הצעירים בני שש-עשרה ומעלה, כלומר, כמחצית בני קבוצתנו.

המבריח העביר אותנו אל מעבר לנחל אחד, ובטרם הסתלק אמר לנו : "הגעתם, אבל אני מזהיר אתכם, החיילים השווייצים לא ייתנו לכם לעבור !"
סלחו לי אם אתם רואים בכך חוסר ענווה, אבל היה לי שם הבזק של מסירות נפש, ואמרתי לשאר : "אני בכושר גופני טוב, אני אתקדם, ואתם תפסעו מאחור בשורה עורפית; אם תשמעו אותי צועק, משמע שעצרו אותי, ואז יבואו כל החיילים לעברי ולפניכם תהיה הדרך הפנויה".
ואכן, כולם הצליחו לעבור, ואותי הסיעו חיילי שווייץ במכונית מרחק מספר קילומטרים ונטשו אותי בשטח צרפת, באמצע הלילה, מבלי שאדע לאן לפנות.
זרקתי אבנים על הבתים כדי לוודא שאין שם כלבים. מאחד הבתים לא נשמעו נביחות, ונכנסתי אל החצר...

ואז שמעתי: להרים ידיים ! לרוע מזלי, היה זה ביתו של שוטר. סיפרתי לו שאני שייך לתנועת הצופים ואבדתי בדרך, אבל ללא הועיל, הוא הוליך אותי אל תחנת המשטרה.
כיום ברור לי שיכולתי להימלט, כי הם ציוו עלי לשטוף את הרצפה והסתלקו להם. אבל אני עשיתי "ספונג'ה", והם החזיקו בי 48 שעות, ואז הסיעו אותי, כבול באזיקים, אל מחנה הריכוז 'ריווזאלט'.
כעבור חודש וחצי הצלחתי להימלט משם בעזרת ה'ששית'. ימים מספר לאחר מכן נסגר המחנה, וכל יושביו הועברו אל דארנסי ומשם לאושווייץ.
הייתי רוצה לסיים בנימה עליזה יותר. מאוחר יותר זכיתי לעלות לישראל ואף לכהן כקונסול כללי של ישראל בצרפת, ולחלק עיטורי 'צדיק אומות העולם' בין השאר באנמאס ובשני כפרים באיזור ההוא.
בערב סעדתי על שולחנו של כומר פרוטסטנטי שהלך איתי ליד הנחל ואמר לי: כאן היו חוצים את הגבול לשווייץ" .

פאני בן עמי : 'מלווה' בת 13

היינו במג'ב כאשר נשלחנו לשווייץ; היה זה קיץ 1941, בת 13 הייתי, ושמחתי עד מאוד, כי לפני המלחמה ביליתי פעם חופשת קיץ נפלאה בארץ זו, שבה כבר נמצאה אחותי הקטנה. אלא שבשעה שעליתי לאוטובוס שמעתי את אימי לוחשת באזני דודתי : "האם עוד נזכה לראות אותה?".
ליבי נצבט ושאלתי את עצמי בחרדה : וכי מדוע לא נראה זו את זו? שתי אימהות ביקשוני להשגיח על ילדיהן, בן ובת, והסכמתי, שהרי כבר טיפלתי בשתי האחיות הקטנות , אז מה ההבדל?
נער בן 17, אלי, היה אמור לקבל אותנו תחת אחריותו ולבוא בדברים עם גב' סאלון, מארגון OSE , שעמדה להעבירנו את הגבול. אבל למחרת, עם עלותו לרכבת, הודיע לי אלי לפתע שאינו מוכן להשאיר את אימו לבדה, וחזר למג'ב.
הוא הדריך אותי היכן אוכל לפגוש את גב' סאלון, והשאירני לבדי עם 15 ילדים.
הדבר חרות היטב בזיכרוני, כי ספרתי אותם שוב ושוב, פן יחסר אחד מהם...

את גב' סאלון אכן מצאתי במקום המפגש.

"האם תהיי מסוגלת להביא את הזאטוטים לאנמאס, שבה אמתין לכם?" שאלה אותי.
"בוודאי", עניתי לה.
אבל הרכבת נתקעה באנסי, כי המאקי פוצץ את הגשר.
הנוסעים אמרו שיש לעבור דרך ליון, אבל אני ידעתי שליון מקום מסוכן שיש להתרחק ממנו בכל מחיר.
פניתי אל אחד עובדי הרכבת הזוטרים, והסברתי לו שהורי מצפים לי באנמאס אבל אינני יכולה לעבור דרך ליון.
אינני יודעת אם הבין או לא, אבל הוא אמר: "נשים אותך עם הדואר".
קראתי לכולם.
"מה, כל אלה?" נבהל האיש "כן, את כולם!" אני משערת שהבין כי הוא אמר לחברו מרכבת הדואר : "הם חייבים להגיע לאנמאס, וזהו!".
שני הגברים ביקשו שנסתתר היטב בין שקי הדואר, והגענו ללא תקלות. בתחנה מצאנו את גב' סאלון חיוורת, שפסעה בעצבנות לאורך הרציף.
"מאין הגעת? איך עשית?" היא שאלה.
המבריח עמד על כך שנחצה את הגבול בו בערב.
המשטרה הצרפתית תפסה אותנו והסיעה אותנו לתונון.
הוליכו אותנו לסעוד את ליבנו בצלב האדום, ובראותי משאיות שחנו בחזית הבניין, אמרתי בליבי "הם עומדים להעבירנו לריווזאלט", כי ידעתי שכולאים שם ילדים.
נשבעתי שהם לא יתפסו אותי חיה, לא אותי ולא את 'ילדי'.
לחשתי באוזניו של הילד הקרוב אני מתכוונת להימלט, ומי שרוצה שיבוא עימי, ואמרתי לו להעביר את הידיעה הלאה.
הגדולים החליטו להישאר, וכל הקטנים הודיעו שיבואו איתי.
ברגע מסוים יצאו כל המבוגרים מן החדר, אמרתי : "עכשיו !" וכולנו ברחנו.
מראש הוריתי להם להיערך מאחורי שנגיע אל הרחוב ולשיר שירי לכת, כאילו אנחנו נמנים על אחד ממחנות הנופש.
שעות ארוכות צעדנו, כשמדי פעם אנו מסתתרים, עד שהגענו ליד כפר קטן.
כל הילדים היו חולים במידה זו או אחרת, ואחותי סבלה מדלקת באוזן.
נכנסתי אל אחת החוות, עם ילד קטן שאחז בידי, ואמרתי אל בעלת הבית : "גברתי, את יכולה להצילנו, ואת יכולה גם להסגירנו למוות בטוח. אנחנו ילדים יהודיים האמורים לחצות את הגבול לשווייץ".
"אני מכירה את הסיפור", השיבה, "היכן כל האחרים?" - "בחורשה הקטנה".
הלכנו לקרוא להם, ואז חצינו סוף סוף את הגבול, לאחר שהראו לנו כיצד יש לעשות זאת.
שלושת רבעי השעה נדרשו לנו לעבור בריצה את חמשת הקילומטרים, כששתי אחיותיי אוחזות בשולי בגדי, והגדולים מסייעים לקטנים בהם.
אמרתי לכולם : "אל תתרחקו ממני, פן תיהרגו", והם פחדו עד מאוד. כבר עברנו את גדר התיל, ולפתע שמעתי קריאה נואשת : "אמא, אמא !", ילדה בת שלוש נשארה בצד השני.
חזרתי על עקבותיי ונשאתי אותה בזרועותיי. כאשר עמדתי לחצות את הגדר, שמעתי מאחורי "עצור!" היו אלה החיילים הגרמנים, והם פתחו באש. ואז נשמע קול אחד, גם הוא בגרמנית, שקרא מן הצד השני : "הפסיקו לירות, או שנפתח עליכם באש !"
מה קרה לאחר מכן? אינני יודעת, כי איבדתי את הכרתי.
התעוררתי כשאני מיטלטלת על גבו של חייל, וחשבתי "אני מתה!" התחלתי לבכות ולילל "אני רוצה ללכת!" החייל התעצבן וגער בי, בדיאלקט של ציריך.
כאשר עניתי לו באותה לשון התפלא מאוד ושאל : "שווייצית את, ובכל זאת את צריכה לנוס על נפשך?" הסברתי לו את הכול ומאותו רגע נהיה נחמד מאוד כלפי.
הגענו למקום שבו הציג לי איש צבא המון שאלות, וכל הזמן אמר לי "את חייבת לגלות את שמך האמיתי ולומר לי את כל האמת, שאם לא כן, לעולם לא תמצאי שוב את הורייך !" פרצתי בבכי והתייפחתי, לא יכולתי להפסיק.
לבסוף הוא אמר לי : "עכשיו את בשווייץ, אינך צריכה לפחד עוד".
שאלתי אותו "וכל הילדים שהיו איתי, גם הם יוכלו להישאר?" והוא נשבע לי שכן.

משה ארנד: הכיוון - "קצה העולם"

במאי 1943 שהה משה במוסד של OSE, המנהל, מר נוטל הודיע לו : לא תוכל להישאר כאן, אתה מופיע ברשימות של המשטרה, וחילב לעבור לשווייץ".
בן 16 וחצי היה, ולפיכך דאג מר גוטל לציידו במסמכים שהפחיתו שלוש שנים מגילו.
"בתום קרוב לשלושה ימי נסיעה, בגלל המעקפים וההתחמקויות הרבות, הגעתי לאנמאס ואנדריאה סלומון, שכיניתי אותה 'מלאך עלי אדמות', קיבלה שם את פני.
היא אמרה לי : "עלייך להיות במקום פלוני בשעה 30 :18". קבוצתנו מנתה 14 נפש, לרבות תינוק בן פחות משלושה חודשים.
שעתיים צעדנו בהדרכת המבריח, כדי לחמוק משוטרי אנמאס, ובסוף הוא הוליך אותנו אל קו התיל הדוקרני הפרוס לאורך שטח ההפקר. כולנו נפצענו בחצייתו, כי הלילה היה חשוך מאוד. אחר כך היה עלינו לעבור בתוך מימי נהר עמוק למדי, עם בגדינו ומטעננו, מבצע קשה למדי.
אבל על המכשול העיקרי עדיין לא גברנו : גדר גבוהה כשלושה מטרים שהייתה פרוסה לאורך הגבול ממש.
כאשר התקרבנו אליה נדלק פנס, ושוטר שווייצי קרא לעברנו : "אם תנסו לחצות את הגדר, אפתח עליכם באש !" אחד הצעירים בקבוצתנו, יוסי וולף, פתר את הבעיה : הוא פתח בריצה, השוטר דלק בעקבותיו, ובינתיים חצינו כולנו את הגדר, לרבות התינוק.
אז פנה השוטר לרדוף אחרינו, וגם יוסי עבר.
הגענו לתחנת משטרה בפרברי ג'נבה. היינו חבולים ופצועים כולנו, בגדינו קרועים ומראנו מעורר חמלה.
הגישו לנו מעט תה והורו לנו לנוח ולהמתין.
לפנות בוקר הובאנו אל המשטרה הצבאית אשר תחקרה אותנו ארוכות, בניסיון להוציא מפינו את שם הארגון שסייע לנו.
לשאלה זאת הכינו אותנו מראש אסור היה תכלית להשמיע את השם OSE, וכולנו אמרנו שאנשי הצלב האדום הם שעזרו לנו.
היה זה שקר גלוי, כי לעולם לא היה הצלב האדום מסתבך בחציית גבול בלתי חוקית, אבל דבקנו בגרסה.
כעבור כמה ימים נכלאנו, מקצתנו במחנה שארמיל, מקצתנו במחנה שאמפל שנקרא "מחנה קצה העולם".
ב"מחנה הקליטה" שרר משטר צבאי.
הכול היה נקי ומסודר, אבל נאסר עלינו לארגן מניין לתפילה ולשלוח מכתבים כלשהם.
שני אחי ואחיותיי שבארץ ישראל היו חסרי כל ידיעה על גורלי מזה שנה שלמה, ובכל זאת לא ניתן לי להודיע להם שיצאתי מכלל סכנה".

הערת המביא לדפוס : ממשלת שווייץ פתחה בקליטת הפליטים היהודיים בחמישים מחנות (שנוהלו בידי הצבא), 33 מחנות עבודה, 43 מעונות לנשים, ילדים ומשפחות. כך כתב עמנואל היימן בספרו 'מחנה קצה העולם' (הוצ' פאבר).

לשבחו של ז'אן דפו Jean Deffaugt

מתוך דברים לזכרו מפי עמנואל ראסין באנמאס, ב 18 באוגוסט 1994.
"בשנה האחרונה לכיבוש הוליכו אותנו, את ז'ורז' לוינגר ואתי, משימותינו לאזור הגבול בין שווייץ לצרפת, מאנמאס ועד סנט-ז'וליאך, גבול שעליו קיימו הגסטאפו והמיליציה הצרפתית פיקוח הדוק...
היה עלינו בין השאר לארגן את העברתם אל מעבר לגבול של קבוצת ילדים שזרמו מערי צרפת השונות, ולוודא את בואם בשלום אל מחוז חפצם...
אי אפשר לתאר את הימים ההם מבלי להעלות את זכרו של ראש עיריית אנמאס אז, ז'אן דפו, אשר סיכן את חייו וחיי בני ביתו בהקדישו את כל כוחותיו לסיוע לאומללים שנלכדו בידי הגסטאפו לאורך הגבול.
בשנים 1943-1944, מאות ילדים ובני נוער, וזוגות רבים המטופלים בתינוקות, הגיעו בשלום בזכותו אל צדו השני של הגבול".
ז'אן דפו ורעייתו עלו לירושלים בשנת 1968 כדי לנטוע במו ידיהם את העץ הנושא את שמם בשדרת חסידי אומות העולם ביד-ושם.



Copyright © Aloumim 2004 - Tous droits de reproduction, de traduction, d'adaptation interdits sans le consentement des auteurs.
כל הזכויות שמורות לאגודת "עלומים"

[דף הבית]