עלומים - אגודה ישראלית של ילדים שהוסתרו בצרפת בימי השואה


נסעתי לבירקנאו...

רק בן שלוש-עשרה וחצי הייתי כאשר ב-23 בינואר 1943,
ראיתי בפעם האחרונה את הורי דרך החלון האחורי של המונית שהסיעה אותי אל תחנת הרכבת של מרסיי (Marseille),
אל הרכבת שתסיע אותי לאנמאס (Annemasse), כדי להימלט משם לשוויץ בעזרת הצופים היהודים EI ובסיוע OSE.
אישית, ניצלתי הודות להם. היום אני מפנה מבטי בכאב אל העבר.


ב-18 בפברואר, 1944, באו הגרמנים והז'נדרמריה הצרפתית לעצור את הורי בכפר קטן במחוז ארדש ולשלחם אל דראנסי (Drancy). ב-7 במרס 1944 יצאו מדראנסי ברכבת מספר 69 לאושוויץ. ב-10 במרס, בתום מסע אמים המתואר בספרו של סרג' קלארספלד, הרכבת נעצרה באושוויץ. קרוב לוודאי שבו ביום הגיעו חייהם לקצם בגיהינום של בירקנאו.
במאי 1945 זומנתי בשוויץ בידי אנשי הצלב האדום, והם יידעו אותי במה שקרה. מן היום ההוא והלאה לא חשתי אלא התכחשות; לא הייתי מסוגל לקבל את הדברים כעובדה. כדי להשלים עם מותו של אדם קרוב, יש לחוות אותו. הוא חייב ללבוש ממשות. מחשבות מבולבלות על טעות אפשרית, אולי על נס, רדפוני. מעולם לא הייתי מסוגל לומר קדיש לזכרם. לא חוויתי דבר מכל המתלווה למוות: ניירת רשמית, קבורה, תפילות וכו'. אלה דברים מוחשיים המאפשרים לחלוף בהדרגה על פני רגעים קשים אלה. לי לא ניתנה כל אפשרות מעין זו. יתום הייתי ללא ודאות של אבל. חיפשתי נואשות את ההתממשות הזאת, ולכן חשבתי שנסיעה למקום ההתרחשות תסייע בידי למצוא מענה לספקותיי.
כאשר נודע לי, בנובמבר 2002, שמתארגנת בקהילת מרסיי, שנמניתי עם חבריה לשעבר, נסיעה ליום אחד לפולין, החלטתי להצטרף. מיד לאחר שהחלטתי כך והצטרפותי אושרה, הרגשתי חרדה עמוקה ואימה סוחפת; פחדתי מפני הצפוי לי שם, מפני הלא נודע הזוועתי; תמונות הצטיירו בדמיוני. למזלי אינני לבדי, רעייתי איווט (Yvette) ושתי בנותיי ידעו כיצד לחזק את רוחי ולדבוק בהחלטתי.
24 במרס, 2003. בתום שעתיים ומחצה של טיסה ושעה של נסיעה באוטובוס הנני עומד ליד המבנה הידוע כל כך של הכניסה למחנה בירקנאו. ירדתי מן האוטובוס כדרך שהם ירדו אז מקרון הרכבת. לאחר שעברתי את השער הענקי ומגדל השמירה המתנשא מעליו, מצאתי את עצמי עומד ברמפה שבה נערכה הסלקציה, שם חלפה עליהם באימה ופחד שעתם האחרונה מבלי שידעו זאת, בחלום בלהות של מהלומות, דחיפות, צעקות וגידופים. השתדלתי לפסוע בנתיב הייסורים כדרך שהם פסעו בו, צועד בצעדיהם לעבר המוות האורב במעמקי המחנה. אמי תמכה בלי ספק באבי קטוע הרגל. הנה הגענו לקצה הרמפה.
עומד אני בחורבותיו של תא הגז הארור. לצדי איווט רעייתי. שוב אין זה בשבילי מקום ממשי; לגבי שוב אינו מקום תחת השמש. ובכל זאת העשב צומח כאן שוב. הייתכן שהטבע מבקש למחוק את אשר אירע כאן? אחת הבאות, שהייתה כאן ושרדה, אומרת: "כאן היה רק בוץ; לו היה כאן עשב כמו שיש היום, היינו אוכלות אותו!" אחר כך נתקיים הטקס ליד לוח הזיכרון ביהודית-ספרדית (שפת האם של הורי). אני כאן עם איווט, הרב הראשי, יו"ר הקהילה, יו"ר אגודת ניצולי המחנות, החזן, ידידי בני מרסיי. שרים 'אל מלא רחמים'. אומרים 'קדיש', ולפתע אני קולט: אבא, אמא, הלוויה שלכם לא הייתה שונה מזה.
מסע זה הייתי חייב לערוך. ובכן, עשיתי זאת! אני כאן, משתתף, ואני חווה סוף כל סוף רגע זה שהיה כה חסר לי. סוף סוף אני חש את מותם כעובדה ממשית.
סוף סוף אני יכול לחשוב עליהם כיתום אמיתי. אולי אוכל סוף סוף לשבת שבעה...


ג'אקי מוקאט
חשוון 5764 אוקטובר 2003


Copyright © Aloumim 2004 - Tous droits de reproduction, de traduction, d'adaptation interdits sans le consentement des auteurs.
כל הזכויות שמורות לאגודת "עלומים"

[דף הבית]