עלומים - אגודה ישראלית של ילדים שהוסתרו בצרפת בימי השואה


קידוש

תקופת השואה.
נער בודד בתחנת רכבת.
עוברים ושבים, נוסעים משוטטים, לאורך הרציף קהל רב...

מישהו מחכה לרכבת הדרומית, אחר ממתין לקרוב או למכר. מהומה, רעש, אליו לא שמים לב. עומד הוא בשקט ומחכה לרכבת הדרום. זה עתה נפרד ממנו אביו, עיניו לחות והוא עומד אין-אונים, עצוב ומבוהל, מנסה להתגבר על רגשותיו.
ילד יהודי בתחנת רכבת. חיילים גרמנים במדים ירוקים צועדים לאורך הרציף. ה"ורמאכט" – הוא מזהה אותם. פעמיהם משתלבים בפעימות לבו והוא שולח מבטים לעבר הזקיף במדים השחורים... "גסטאפו"! הוא מתכווץ, מנסה לא לבלוט.
לפני חודשים מספר חגג את ה"בר מצווה"... אבא, אמא, אחים ואחיות, כולם מסביב לשולחן. שבת, הולכים לבית-הכנסת, פוגשים את הסבא, הסבתא, דודים ודודות – מזל-טוב! מזל-טוב! הוא מוכן לקריאת התורה, להפטרה ולדרשה. שמחה בלב, הורים כה גאים, מלטפים ומלווים במבטיהם את בכור ילדיהם. מבויש הוא הנער, אבל טוב לו, חם ונעים לו, שמחתו היא – הוא הגיע לבגרות.
רק לפני שעה נפרד מאמו ומכל המשפחה. "נערי היקר", אמר אביו, שליווה אותו עד התחנה, "נערי, תבין, אין ברירה! גדול אתה כעת, תבין, אין ברירה!... יהודים רבים כבר נשלחו לאי-שם על ידי הגרמנים. תבין, הנך בכור הבנים ועליך לנסוע, לברוח ראשון, הצל את עצמך, גם אחיך ואחיותיך יפוזרו לכל עבר, יאומצו על ידי משפחות נוצריות או ייכנסו למנזרים עד יעבור זעם – אתה תסתדר, הנך בלונדיני עם עיני תכלת. תעמוד זקוף ותשתלב בקלות בקרב הנוער הארי, ושמע, נערי, אל תשכח, טלית, תפילין", ובאומרו זאת השחיל שטרות כסף לתוך כיסי ה"ארבע כנפות", קח, אלו לעולם הזה ואלו לעולם הבא" מלמל, נישק אותו והלך, מבלי להסתובב לאחור.
איזו תמימות, לו ידע מה גורלם של כל אלו ואלו... אבל מי שיער, מי ניבא?
הרכבת הגיעה! צפצוף, רעש, מהומה, ומתוך אחד הקרונות יצא עלם גבוה וקרא בשמו. רץ הנער לעברו, עלה לרכבת, הניח את מזוודתו בתוך הרשת ובשקט התיישב על יד הצעיר. הרכבת זזה.
יומיים נסעו. בעלם הצעיר מצא הנער ידיד ומדריך דואג. בעיירה קטנה ירדו מהרכבת והתיישבו בחדר אפור במלון חיוור. כאן קיבל הנער את שיעוריו הראשונים, שיעורים מוזרים: החלפת זהות... מנער יהודי ל"שייגץ ארי", בגדיו הוחלפו למדי תלמיד קולג' קרוב, תספורת קצרה יותר, צבאית, נעליים מסומרות. בגדיו נזרקו לפח, גם הטלית הקטן. שמו הוחלף וקורות חייו שוחזרו מחדש. שעות תרגל את שמו החדש ופרטי משפחתו הדמיונית. לבסוף נמסרו לו תעודות חדשות "מזויפות".
עשרים וארבע שעות לאחר מכן התייצב נער בלונדיני בשעריו של קולג' מפורסם, ודמותו נבלעה בחצר הגדולה ובין הפרוזדורים הארוכים. כך נולדה דמות נער קולג' גאה, מתנשא ובטוח בעצמו לכאורה. הוא שיחק את התפקיד וכליצן בקרקס חייך גם כאשר לבו זב דמעות וכאב.
חודשים עברו, בודד היה הנער בין תלמדי הפנימייה הארית, סובל מהמשמעת הקשה, מהתורנויות, מתרגילי הסדר הטרום-צבאיים, מחדר השינה הקולקטיבי, ובפרט מחדר האוכל, מהמזון השונה, מהשיחות הגסות בין התלמדים. הוא ניסה להשתלב במשחקיהם, במסיבותיהם, לחקות ככל האפשר את התנהגותם, הופעתם, דיבורם... הוא "שיחק אותה" – את זהותו החדשה: בן למשפחה אצילה, ותיקה וענייה.
והרעב... מאה גרם לחם ליום... דייסות מסלק בהמות ובשר מכל הבא ליד... לידיו של הטבח: סיפרו – חצי ארנבת וחצי חתול... וצחקו. והנער יושב ביניהם, לועס ואינו בולע... כל נגיסה דורשת מאמץ, רק שלא ירגישו. ובערבים, כאשר כל בני האיכרים האריים הוציאו חבילות מזון שהביאו מהבית, היה מתחזה לישן, והיה חולם. ובחלומו הוא חוזר הביתה, ממלמל את שמו האמיתי, שם הוריו, אחיו ואחיותיו, נזכר בתפילות וחוזר עליהן.
מדי חודש-חודשיים ביקר אצלו נציג המחתרת או איש-קשר, צעיר או צעירה, אשר הציג עצמו כקרוב משפחה, והיה מביא מעט מזון, תלושים לקניית לחם ומעט כסף. צעירים אלה, אשר התנדבו לכוחות המחתרת, ארגנו רשת להצלת ילדים יהודיים ורבים מהם שילמו על מסירותם זו בחייהם. כך נודע לנער שמדריכו הראשון, העלם אשר פגש ברכבת, נתפס, עונה ונורה למוות.
הימים עוברים, עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש. העיתונות המקומית מדווחת על ניצחונות גרמניים נוספים, ועל משלוח יהודים ל"מחנות עבודה". הנער הצטיין בלימודיו, במיוחד במקצועות המתמטיקה, התעמלות ואמנות, מופת לנוער הארי, לגזע המתחדש, וצוין לשבח על ידי מוריו ומנהל הקולג'. אילו רק ידעו!!!
יום שישי חורפי, קר ומושלג, מדריך הפנימייה ניגש אליו: "קום! גש אל המנהל, מיד!" השעה שלוש אחר הצהריים. מה רוצה ממנו המנהל? מה עולל? הוא נכנס למשרדו המפואר של המנהל, דמות גבוהה ומכובדת, עומד דום לפניו וממתין. "נערי", אומר המנהל, "הנך מוזמן לייצג את הקולג' במפגש הבא בין מוסדנו לבין בתי-הספר התיכון לבנות. הישגייך טובים, התנהגותך ללא דופי, אנו בטוחים שבחירתנו נכונה. לך, תתלבש ותתרחץ, וגש לכתובת הרשומה על פתק זה. אל תשכח את מי ואת מה הנך מייצג! ".
"אוי ואבוי", חשב הנער, "אני היהודי הקטן, לייצג מוסד כזה, את 'חברי האריים', הייתכן? אני הביישן... ואולי עוד יבקשוני לרקוד עם הבנות!" תחושת ייאוש וצמרמורת עברה בגופו.
בדחילו וריחמו צלצל בדלת. בית רגיל, קומת קרקע. הדלת נפתחה וגברת צעירה עומדת לפניו. ממושקפת, מחייכת, "שלום!" ומקרבת את לחייה, וכמנהג המקום זוכה בשלוש נשיקות על לחייה הימנית ושתיים על הלחי השמאלית. "היכנס בבקשה, היכנס!"
הוא נכנס ואינו מאמין למראה עיניו.... אור, חום, אנשים, שירה חרישית ולפניו: שולחן שבת ערוך, נרות, לחם ובקבוק יין!.
קבלת-שבת? ומסביב לשולחן יושבים צעירים, נערות ונערים, משוחחים. וחברי אליהו גם כאן, וכולם מחכים לי... "נו, שב וקדש!" אומרת הגברת. סערת נפש עוברת עליו. לא ייתכן, זה חלום! לא! לא, הרי אליהו גם כאן, הוא נאחז בכיסא כדי לא ליפול, עיניו מעורפלות מדמעות, אינו מאמין!
ובן רגע הוא חוזר להיות בנם של אבא ואמא.
מקדש על היין ושר זמירות: "ויוכלו השמים והארץ וכל צבאם..."
ערב אחד של אור באותם ימי חושך. שעות ספורות לאחר מכן חזר לקולג'.



מיכאל בלוך
ניסן 5760, אפריל 2000


* אליס פרייר, מחסידי אומות העולם, מנהלת לשעבר של בית הספר התיכון לבנות נוצריות, הייתה חברה בקבוצת מחתרת אשר קיבלה עליה משימת הצלת ילדים יהודים וקישרה ביניהם ובין המחתרת.


Copyright © Aloumim 2004 - Tous droits de reproduction, de traduction, d'adaptation interdits sans le consentement des auteurs.
כל הזכויות שמורות לאגודת "עלומים"

[דף הבית]