עלומים - אגודה ישראלית של ילדים שהוסתרו בצרפת בימי השואה


מקלט בעל גלאי גבישי

פריס 1943.
אנחנו חיים ללא רדיו, מקלט הרדיו שלנו הוחרם אשתקד. קשה לשאת את היעדרו של הקשר הזה עם העולם. יום אחד, בצאתי מתחנת הרכבת התחתית אטואל (Etoile) ביוני 1943, פגשתי חבר ללימודים לשעבר שהקשר שלי עמו אבד לפני שלוש שנים...

הקשר בינינו לא היה קרוב במיוחד, והוא לא ידע כלל שיהודי אני; עתה, לאחר שראה את הטלאי הצהוב על המעיל שלי, הוא ידע!

הוא ידע לספר לי כל מיני סיפורים על אירועי השנים האחרונות, ושמעתי את דבריו ללא תשומת לב תוך שהרהרתי שעל דעתי לא עולה כלל לספר לו את סיפורי. אבל ברגע מסוים הוא התחיל לספר על מקלט בעל גלאי גבישי ועל האפשרויות הרבות שיש בו, במיוחד לקליטת תחנות רחוקות בחוץ לארץ, ומיד הצפתי אותו בשאלות: כיצד מתקינים אותו, היכן משיגים את חלקי החילוף, כמה הם עולים... אין הדבר פשוט כל כך. קשה להשיג את הרכיבים המתאמים, המקלט שברירי מאוד, הוא רגיש לכל מיני רעידות. אך אני דחקתי הצדה את כל הסתייגויותיו, אני כה חפץ ברדיו כזה שאהיה מוכן לכל מאמץ כדי להשיג את הדרוש. אך, למרות התלהבותי, לא אוכל להתעלם מן העובדה שחסר לי ידע מינימאלי. לא כן החבר שלי, שהוא תלמיד בבית ספר מקצועי; עזרתו דרושה לי.

כעבור שבועיים, ביום חמישי, יצאתי השכם בבוקר עם ילקוט בידי. אין בו ספרים או מחברות, הוא נועד ל'כיסוי' הטלאי הצהוב שלי, במקרה ש...

אני פוסע בצעד מהיר לעבר תחנת הרכבת התחתית אטואל הקרובה לבית. הקיץ חם, לא יותר מהרגיל, רוח קלה נושבת בעצים העבותים משני צדי השדרה. עלים אחדים נוחתים לאחר שהסתחררו בנפלם, כדרכם של פרפרים סביב שלהבת נר. הולכי הרגל מעטים, זה עידן ועידנים שלא היו כאן תיירים!
אני יורד במדרגות הכניסה לתחנה, ומיד מבחין בשכמיות השחורות של השוטרים. אין מה להתפלא, זה מחזה שגרתי, כמעט יומיומי. במנהרות המוליכות אל הרציף פזורים שוטרים רבים, רבים מדי. תחושת הסכנה נעשית מוחשית יותר, ודפיקות לבי מהדהדות בי כאות אזהרה שלא אוכל להתעלם ממנו. אני מהסס שבריר שנייה: אולי מוטב שאשוב על עקבותיי?
מאוחר מדי, אי אפשר לסגת! אני ממשיך לצעוד, ותוך כדי כך אני מכוון את הילקוט הריק כך שיסתיר את המקום ה'רגיש'. קבוצת שוטרים במדים 'מסתירה' מאחוריה שוטרים אחרים בלבוש אזרחי במעילי גשם עם מגבעת על ראשם, העוצרים מקצת הנוסעים ודורשים מהם להציג מסמכי זיהוי. אני מנסה להקטין את עצמי עוד יותר, אני נמוך קומה ממרבית תלמדי כיתתי, ומיד הבנתי את היתרון שיש בכך עבורי. אני בקצה המסדרון; אני עולה בריצה במדרגות, חובק עדיין את תיק הספרים על חזי. בהגיעי לרחוב אני פותח בריצה, אני מדמיין את עצמי כארנבת הנרדפת בידי הציידים (לפני שנתיים עשינו את הקיץ בכפר וצפיתי במחזה). אני רץ ימינה, שמאלה, ימינה, אבל אינני יודע לאן לפנות. אני מדמיין שהפכתי לאויב הציבור מס' 1, שהכול מחפשים אחריו. אני ממשיך לרוץ באחת השדרות של כיכר אטואל, אני מבחין בשער כניסה של בית שנשאר פתוח ואני מתפרץ פנימה, מתנשם בכבדות ומזיע, וכשאימה מכווצת את מעי.
אני נועל את השער מאחורי. חושך, אינני רואה דבר, אבל לא אשלח יד אל מתג החשמל; מוטב כך.
איש לא יראה אותי. בגבי אל הקיר אני מתאמץ לשלוט בנשימתי, ידי רועדות, אני מתקשה לשלוף את ממחטה כדי לקנח את הזיעה ממצחי. דממה מוחלטת, אין כאן איש. אין מקום לשבת, לאט לאט אני מחליק אל אבני הרצפה הלחות, ופיסות טיח נושרות מן הקיר שגבי מתחכך בו.

אני נוחת בשלום, אך באפיסת כוחות, כאילו גופי התרוקן מכל תוכנו. הייתי רוצה מאוד לבכות, איש אינו מביט בי ולא יצביע בלעג על הנער בן ה-12 שנמלט מן המלכודת.
אך הדמעות אינן באות, הן נתקעו לפני חצי שעה ועתה הן ממאנות לצאת, אולי הן בושות מעצמן! אני מתכווץ עם תיק הספרים בשתי ידי. אינני יודע כמה זמן נשארתי המום בתוך חצר זו. לבסוף אני מצליח לקום, לנקות איכשהו את בגדי ולהשתלט על עצמי כדי שאוכל לצאת כדרך ילד המתגורר בבניין.
אני שב הביתה מבלי להקדיש שנייה אחת של מחשבה לסיבת צאתי ממנו לפני כמה שעות. רחוק הוא המקלט בעל גלאי גבישי, רחוק מאוד. חולף שבוע. למזלי מופיע חברי, שלא הבין מדוע לא הגעתי אליו כמוסכם. אני ממציא הסבר סביר ולא מסובך מיידי.

בו במקום קבענו מפגש חדש אצלו בבית, בשבוע הבא. הגעתי ללא כל בעיה, ומיד ניגשנו למלאכה. הוא הכין הכול מראש. מקלט בעל גלאי גבישי הורכב, כוון, נבדק (בידיו, כמובן, אני רק 'שוליה' שלו). מגיעה שעת הניסוי, ואני כמעט מתאכזב: המכשיר אינו קולט אלא את רדיו-פריס. אכן, הוא הזהירני מראש, אין זה פשוט. קליטת תחנות רחוקות אינה מובטחת בניסוי ראשון, אך אין להתייאש! ברגע זה ממש אני שומע אותו, להפתעתי, מזמזם לעצמו "רדיו פריס שקרן, שקרן, כי הוא גרמני, גרמני!" הפזמון זר לי לחלוטין, וכאשר אני שואל למקורו הוא משיב בחיוך: "מן הבי.בי.סי., לא מרדיו בעל גלאי גבישי!" אינני מבין. אז הוא לוחש באוזני כיצד, מתי, והתעלומה נפתרה. כעת אני חולק עמו סוד. הלוואי שהייתי אני במקומו!

כעבור חודש, בשעת ביקור שני אצלו, כשאני מנסה להפעיל את הרדיו, אני מפיל בתנועה לא-מוצלחת את המכשיר. הוא נשבר והופך לשלד חסר לב וקול. כל התנצלויותיי אינן מועילות, זה קרה באשמתי וזה חסר תקנה, גרוע מתאונה. נעלתי את הדלת בפני תקווה, תקווה זעירה. מעטה עופרת עוטף אותי, אינני יכול להשילו מעלי.
הוא הזהיר אותי מלכתחילה, רדיו בעל גלאי גבישי הוא מכשיר שברירי מאוד. אבל חיי הנוכחיים, הלוא גם הם שבריריים מאוד מאוד.

אדי פלצ'י
אדר תשס"ה, מרס 2004


Copyright © Aloumim 2004 - Tous droits de reproduction, de traduction, d'adaptation interdits sans le consentement des auteurs.
כל הזכויות שמורות לאגודת "עלומים"

[דף הבית]