עלומים - אגודה ישראלית של ילדים שהוסתרו בצרפת בימי השואה


האודיסיאה של נער בן תשע

קו ההפרדה מגלם, במשך קרוב לשנתיים, תקווה להישרדות: למצוא מקלט באזור הבלתי כבוש.

אך אסור ליהודים לחצות אותו, ועליהם לעשות זאת במחתרת. אלפים מהם- גברים, נשים, ילדים, חולים- נטלו על עצמם את המשימה המתישה והמסוכנת הזאת
סיפור מוזר למדי הוא הסיפור שלי: חציתי את קו ההפרדה פעם ראשונה מהאזור החופשי אל האזור הכבוש ונכנסתי בכך בעצמי אל לוע הארי, ואחר כך חציתי אותו שנית כדי להימלט אל האזור החופשי.

בן תשע הייתי במרס 1942, ונמניתי אז עם דיירי Masgelier, מוסד ילדים של האוז"ה* OSE במחוז Creuse, כלומר, באזור החופשי. כתבתי אל אמי שנשארה בפריז שברצוני להצטרף אליה.
מוזרה הייתה בעיני העובדה שבמכתביה לא כללו מעולם מילה אחת בכתב ידו של אבי (עדיין לא ידעתי שהוא נעצר ונכלא במחנה Beaune-la-Rolande.
עזבתי אפוא את המוסד במאזלייה ונסעתי אל סבי שמצא מקלט ב-Pujaudran, כפר קטן במחוז ז'ר Gers ושם נערכו הכנות לשובי לפריז. ידיד שזכרו שמור בלבי היטב, 'גדול' שהיה אז כבן 14 או 15, הושיב אותי על ה'סבל' של האופניים שלו והוביל אותי אל טולוז Toulouse, מרחק של כ-25 ק"מ, שבה הייתי אמור לעלות אל הרכבת שתביאני אל לה-סוטריין La Souterraine שבמחוז Creuse.
ההנחיה שקיבלתי הייתה: בסוטריין תראה אדון הנראה כמנהל רכבת, ופנה אליו. זיהיתי את האדון, ובכל תוקף תשע שנותיי אמרתי לו: "הנני!" הוא העלה אותי לקרון של הדואר שהיה מלא כולו בצרורות - בימים ההם התקיימה כל צרפת מחבילות שאנשים שלחו זה לזה - והסתיר אותי מאחורי הר של קופסאות שהדיפו את כל הריחות שבעולם. "אל תזוז, אל תשתעל!" כך הורה לי (כמעט הוסיף: "אל תנשום!"), "אפילו כאשר תעצור הרכבת; המתן עד שאבוא לקרוא לך!".
הגענו אל תחנת הרכבת, שאחר כך נודע לי שהייתה ב Vierzon, תחנת ביקורת על קו ההפרדה. שמעתי את פתיחת הקרון, ורעש מגפיים שצעדו במרחק כמה פסיעות ממני.
שמעתי גם נביחות כלבים על הרציף. כעבור כשלושת רבעי השעה המשיכה הרכבת בנסיעתה, ואדון זה, ששמו אינו זכור לי, בא לקרוא לי, הושיב אותי באחד התאים, ואמר לי: "אל תזוז, אשוב לקרוא לך בפריז". שוב הייתי לבד, אבל הפעם ישבתי בקרון נוסעים, כמו 'ילד תרבותי'.
סוף כל סוף הגענו לפריז! השומר שלי לקח אותי עמו לרכבת אחרת, ב'קו הסובב הקצר' שעדיין היה קיים בימים ההם. הימים היו ימי החורף, בחודש פברואר, אם אינני טועה, הקרקע הייתה מכוסה קרח, והסתכלתי בהתפעלות בהבזקים שבהם השתקפו ניצוצות קו החשמל העילי (המניע את הרכבת) במעטה הקרח הדק. ירדנו בתחנת Tolbiac, לא רחוק מביתנו. ועובד הרכבת, שהתגורר באותו רחוב, ליווה אותי עד הבית.
חזרתי ללמוד בבית הספר וכעבור שבועות מספר נאלצתי לענוד את הטלאי הצהוב... אך זה סיפור אחר.
לאחר זמן מה נערך מצוד. אבל אמי הוזהרה בעוד מועד, ועלינו אל השכן מעלינו, עובד רכבת גם הוא. שמענו משם את הדפיקות על דלת דירתנו, אך בדרך נס לא אמרה השוערת דבר.
למחרת עברנו לדירתם של זוג זקנים במרחק כמה רחובות מביתנו. בעל הבית ביקש דבר-מה שגרם לי אז לצחוק, ורק מאוחר יותר הבנתי את כוונתו: "כאשר תלכו אל השירותים, אל תורידו את המים; אנחנו זקנים, לא מרבים להשתמש בהם, ואם השכנים ישמעו את רעש המים, הם יבינו שמישהו מסתתר אצלנו". שהינו בביתם כשבוע ימים, ואז, לאחר תלאות שונות, חצינו את קו ההפרדה ועברנו אל האזור החופשי.
בין מסמכי אמי מצאתי מכתב שבו, כשנה לאחר מכן, תיארתי למענה, בסגנון תרגילי החיבור בבית הספר, את המסע ההוא: "הגיע חודש יוני, וכן עזיבתו של אבא (אבי נעצר וגורש אל המזרח ביוני 1942). כעבור זמן קצר החל המבצע (המונח הצבאי מבטא את הרגשתי כלוחם). ב-5 ביולי, באו בעיצומו של הלילה, לאסוף אותנו, אבל רצה הגורל ואנו שהינו אצל מר טרוקנה Trocné. כעבור כמה ימים עזבנו את פריז. הגענו אל המשק החקלאי: Pré-Faucherie והתעכבנו שם שבעה שבועות. אז שמנו פעמינו אל פונוטלורי Pontlevoy בצעידת לילה. זכור לי כיצד הגענו אל הנהר שר Cher והכול דחפו זה את זה כדי לעלות ראשונים אל הסירה...
הגענו לעיר סנט-איניאן St-Aignan ופגשנו את קצין המשטרה שהטיל עלינו אימה בדבריו על מחנות דואדק ונקסון Nexon et Douadec" .
גם היום זכור לי המסע הרגלי הלילי המפרך שהביאנו אל גדות הנהר, שם כבר עמדה קבוצת פליטים. אישה אחת הראתה לנו את הדרך. הסירה הייתה חבויה בין קני הסוף.
בגדה השנייה משך אותנו מישהו, מן הסתם המבריח, בחבל ארוך, וכך חצינו את הנהר שהיווה את קו ההפרדה, בדממה מוחלטת. אחר כך, כפי שנקבע מן הסתם מראש, הלכנו לפונדק אחר. עד מהרה הופיעו אנשי משטרה צרפתיים ונטלו את מסמכינו. "הם יוחזרו אליכם בשאטורו" Châteauroux, אמר הקצין. אז אמרה לי אמא, באינטואיציה שיש לעתים קרובות לאימהות בשעת משבר: "אתה יודע היכן נמצא סבך, שוב אליו!" שמתי אפוא פני אל תחנת הרכבת באומץ לב; הלא כבר הייתי גדול: כמעט בן עשר!
אמא נכלאה בגירס, Gurs, משם הועברה לרייבזאלט* Rivesaltes. למרבה המזל היא שוחררה משם והצטרפה אלינו כעבור זמן מה בפוז'ודראן Pujaudran.


ישראל ליכטנשטיין
אדר 5759, פברואר 1999


Copyright © Aloumim 2004 - Tous droits de reproduction, de traduction, d'adaptation interdits sans le consentement des auteurs.
כל הזכויות שמורות לאגודת "עלומים"

[דף הבית]