עלומים - אגודה ישראלית של ילדים שהוסתרו בצרפת בימי השואה


הפאות הנוכריות של האופרה

ביקור מודרך באופרה של תל-אביב, מה יכול להיות בנאלי יותר?

חוץ מאותו יום, בשבילי.
הראו לנו את הכול, האולם, הבמה ומאחורי הקלעים הרחבים ובתי מלאכה: זה של התפירה וזה שבו יוצרים פאות נוכריות.
ברגע שנכנסתי לאולם נעתקה נשימתי. שכחתי איפה אני נמצאת וראיתי את עצמי בשנת 1943.

הייתי אז בת 12, ומוסתרת בפרבר פריזאי בעיר Villecresnes.
לא הייתה לי רשות ללכת לבית הספר והגברת שאצלה שהיתי, שקראתי לה ממר, "mémère", שיבצה אותי לעבודה בתור שוליה אצל יוצרת פאות שהכינה פאות נוכריות עבור האופרה ותיאטראות שונים בפריז.
כך עבדתי: על הברכיים היה מונח ראש מעץ מכוסה ברשת דקה מאוד. לקחתי בידי השמאלית כמה שערות וביד ימין הכנסתי אותן בעזרת קרס לתוך הרשת.

בעלה של הגברת היה שוטר וכאשר הוא חזר הביתה, בדרך כלל שתוי לגמרי, הוא זעם כשראה את השערות פזורות לרגלי.

יום אחד, כאשר הייתי כפופה מעל עבודתי ולא שמעתי אותו מגיע, הוא הצביע עלי וצרח:
"את...האם את לא חייבת לשאת את הטלאי הצהוב?"
זרקתי את ראש העץ שהיה מונח על ברכי והקרס דקר את הירך הימנית שלי ושם הוא נשאר תקוע. רצתי נושפת ל"ממר" כדי לספר לה מה קרה ולומר לה "אני חייבת לברוח, מסוכן מדי".

הצליחו להעביר אותי לפריז.
אחר כך הייתי צריכה לעבור לשוויץ. לא הצלחתי להגיע, אבל זה סיפור אחר.

כאשר הבחנתי באותם הראשים מעץ ובאותם הקרסים (שלא ראיתי מאז 1943) בכניסתי לבית מלאכה לפאות נוכריות באופרה של תל-אביב, הרגשתי כאילו האדמה נשמטת מתחת לרגלי. הייתי לבושה שוב באותה שמלת הקיץ שלי הקצרה והקרס תקוע בירכי המדממת.
סיפרתי למדריכה, בכמה מילים, על מה שקרה לי. היא רצתה שאני אפגוש את מנהל האופרה, אך לא יכולתי. ברחתי והסתגרתי בשירותים. היא ביקשה ממני, באמצעות החברה שליוותה אותי, לשלוח למנהל את הסיפור בכתב, היא חשבה שזה חשוב עבור סיפור תולדות האופרה. היא הייתה מופתעת מאוד לדעת שבמשך השנים הנוראות של המלחמה ייצרו פאות נוכריות עבור תיאטראות בפריז.
הרבה זמן עבר עד שיכולתי להעלות על הכתב סיפור זה.


יפה בן ישר
חשוון 5760 אוקטובר 1999


Copyright © Aloumim 2004 - Tous droits de reproduction, de traduction, d'adaptation interdits sans le consentement des auteurs.
כל הזכויות שמורות לאגודת "עלומים"

[דף הבית]