יום שלישי, 17 בנובמבר 2026
מבזק
פרשת השבוע: איך מתחילים ללמוד ומה אפשר למצוא בה בכל שבוע מחדששנת תינוקות ופעוטות: איך בונים הרגלי שינה טובים בלי לאבד את השפיותכשרות למתחילים: בשר וחלב, סימני טהרה ומה מסתתר מאחורי תעודת ההכשרגלי החום מתארכים: איך שומרים על הבריאות, על הבית ועל חשבון החשמל בקיץ הישראליהלוח העברי: איך הוא עובד ולמה החגים ״זזים״ משנה לשנהדף נחיתה שממיר: העקרונות שהופכים גולשים מתעניינים לפניות אמיתיותחשבון החשמל לא חייב לקפוץ: ספקים פרטיים, תעריפי זמן ושיטות חיסכון בביתשוכרים דירה? מה חייב להיות בחוזה ואיך מגינים על עצמכם מהיום הראשוןשבעה, שלושים ויום השנה: מנהגי האבלות ביהדות ואיך מנחמים נכוןהגשם הראשון בדרך: רשימת הבדיקות שתכין את הרכב לחורף הישראליפרשת השבוע: איך מתחילים ללמוד ומה אפשר למצוא בה בכל שבוע מחדששנת תינוקות ופעוטות: איך בונים הרגלי שינה טובים בלי לאבד את השפיותכשרות למתחילים: בשר וחלב, סימני טהרה ומה מסתתר מאחורי תעודת ההכשרגלי החום מתארכים: איך שומרים על הבריאות, על הבית ועל חשבון החשמל בקיץ הישראליהלוח העברי: איך הוא עובד ולמה החגים ״זזים״ משנה לשנהדף נחיתה שממיר: העקרונות שהופכים גולשים מתעניינים לפניות אמיתיותחשבון החשמל לא חייב לקפוץ: ספקים פרטיים, תעריפי זמן ושיטות חיסכון בביתשוכרים דירה? מה חייב להיות בחוזה ואיך מגינים על עצמכם מהיום הראשוןשבעה, שלושים ויום השנה: מנהגי האבלות ביהדות ואיך מנחמים נכוןהגשם הראשון בדרך: רשימת הבדיקות שתכין את הרכב לחורף הישראלי

חרם ובריונות בבית הספר וברשת: מה הורים יכולים לעשות כשהילד נפגע

איך מזהים שילד סובל מחרם או מבריונות, מה אומרים בשיחה הראשונה, איך עובדים מול בית הספר ומה עושים כשהפגיעה מתרחשת ברשת.

מאת יאיר שלום · 8.9.2026 · 5 דקות קריאה
חרם ובריונות בבית הספר וברשת: מה הורים יכולים לעשות כשהילד נפגע

כל הורה מכיר את הצביטה בלב כשהילד חוזר הביתה שקט מהרגיל, מסתגר בחדר ואומר ״כלום״ לכל שאלה. לפעמים זה סתם יום רע. לפעמים מסתתר מאחורי השתיקה משהו כבד יותר: לעג קבוע, הדרה מקבוצת הווטסאפ הכיתתית, חרם. פגיעה חברתית מתמשכת היא אחת החוויות הקשות של הילדות וגיל ההתבגרות, והיא מתרחשת כיום לא רק בחצר בית הספר אלא גם במסך שבכיס – שם היא ממשיכה גם אחרי הצלצול. הורים אינם יכולים למנוע כל פגיעה, אבל הדרך שבה הם מגיבים עושה הבדל עצום.

ריב, בריונות וחרם: להבחין בין הדברים

לא כל סכסוך הוא בריונות. מריבות, עלבונות הדדיים וחברויות שמתפרקות הם חלק רגיל, גם אם כואב, מהחיים החברתיים של ילדים. בריונות מוגדרת בדרך כלל על ידי שלושה מאפיינים: כוונה לפגוע, חזרתיות לאורך זמן, ופערי כוחות – ילד אחד או קבוצה מול ילד שמתקשה להתגונן.

הפגיעה יכולה להיות פיזית, מילולית או חברתית. חרם הוא הצורה החברתית המובהקת: התעלמות מכוונת, הפצת שמועות, איסור על אחרים לדבר עם הילד, אי־הזמנה שיטתית. ברשת זה נראה כהוצאה מקבוצות, פתיחת קבוצה ״בלעדיו״, הפצת תמונות מביכות או תגובות לועגות. הפגיעה המקוונת קשה במיוחד משום שהיא נגישה מסביב לשעון, מתועדת, ועלולה להתפשט במהירות לקהל רחב.

סימנים שמשהו לא בסדר

ילדים רבים אינם מספרים. הם מתביישים, חוששים שההורים יחמירו את המצב או שייקחו מהם את הטלפון, ולעיתים משוכנעים שהם עצמם אשמים. לכן חשוב לשים לב לשינויים בהתנהגות.

  • הימנעות מבית הספר, כאבי בטן או ראש בבקרים, איחורים והיעדרויות
  • ירידה פתאומית בלימודים או אובדן עניין בחוגים ובתחביבים
  • הסתגרות, עצבנות, בכי או התפרצויות לא אופייניות
  • שינוי בהרגלי השינה והאכילה
  • הפסקה של מפגשים עם חברים, או היעלמות של חבר קרוב מהתמונה
  • מתח גלוי סביב הטלפון – סגירת המסך כשמתקרבים, או הימנעות פתאומית מהמכשיר
  • חפצים שנעלמים או חוזרים שבורים

סימן בודד אינו הוכחה, אך צירוף של כמה מהם לאורך שבועות מצדיק בירור עדין.

השיחה הראשונה: להקשיב לפני שפועלים

כשהילד סוף־סוף מספר, התגובה הראשונה של ההורה קריטית. הדחף הטבעי הוא להתרגז, לחקור או להציע מייד פתרונות, אך מה שהילד צריך באותו רגע הוא שיאמינו לו ושיהיו לצידו. משפטים כמו ״תודה שסיפרת לי״, ״זה לא באשמתך״ ו״אנחנו נטפל בזה יחד״ בונים את הביטחון להמשיך לשתף.

כדאי להימנע מתגובות שנשמעות הגיוניות אך מזיקות: ״תתעלם״, ״תחזיר להם״, ״מה עשית שהם מתנהגים ככה?״. הראשונה משאירה את הילד לבד, השנייה מסכנת אותו, והשלישית מאשימה. שאלו שאלות פתוחות – מה קרה, מי היה שם, כמה זמן זה נמשך – ותעדו את הפרטים. ושאלו גם: ״מה היית רוצה שאעשה?״. ילדים, ובמיוחד מתבגרים, חוששים מאובדן שליטה; שיתופם בהחלטות מפחית את החשש ומחזיר להם מעט כוח.

עובדים עם בית הספר

בית הספר הוא השותף המרכזי לטיפול, ועליו מוטלת האחריות ליצור סביבה בטוחה. פנו למחנכת או ליועצת בבקשה לפגישה, והגיעו עם עובדות: מה קרה, מתי, מי מעורב, ואם יש – צילומי מסך. גישה עניינית ושיתופית משיגה בדרך כלל יותר מהאשמות, גם כשהכעס מוצדק.

בקשו לשמוע מה בית הספר מתכוון לעשות, קבעו מועד למעקב ובדקו שהילד יודע למי הוא יכול לפנות במהלך היום. צוות חינוכי מיומן אינו מסתפק בשיחת נזיפה, אלא עובד עם הכיתה כולה, עם הפוגעים ועם ה״צופים מהצד״ – הרוב הדומם שהתנהגותו קובעת אם החרם יחזיק מעמד. אם הטיפול אינו מספק והפגיעה נמשכת, אפשר לפנות להנהלה, ובהמשך לגורמי הפיקוח במערכת החינוך. פנייה ישירה ונסערת להורי הילדים הפוגעים, לעומת זאת, נוטה להסלים את המצב ועדיף להימנע ממנה, או לעשותה בתיווך בית הספר.

כשזה קורה ברשת

בפגיעה מקוונת, הצעד הראשון הוא לתעד: צילומי מסך של הודעות, תמונות ושמות המשתתפים, לפני שמשהו נמחק. אחר כך אפשר לחסום את הפוגעים ולדווח על התוכן לפלטפורמה. חשוב להסביר לילד שלא להגיב ולא ״להחזיר״ בכתב – תגובה נסערת עלולה להפוך לחומר נוסף נגדו.

עונש בדמות לקיחת הטלפון הוא טעות נפוצה: הוא מעניש את הנפגע, מנתק אותו גם מהחברים התומכים, ומלמד אותו שבפעם הבאה עדיף לא לספר. במקרים חמורים – איומים, סחיטה, הפצת תמונות אינטימיות או פגיעה מינית – מדובר בעבירות לכל דבר, ויש לפנות למשטרה ולמוקדים הייעודיים להגנה על ילדים ברשת. במצבים כאלה כדאי גם להתייעץ עם איש מקצוע משפטי או עם גורמי הרווחה.

לחזק את הילד מבפנים

הטיפול בפגיעה עצמה הוא רק חצי מהעבודה. ילד שעבר חרם זקוק לשיקום של תחושת הערך והשייכות. עזרו לו למצוא מעגלים חברתיים נוספים מחוץ לכיתה – חוג, תנועת נוער, קבוצת ספורט, בני דודים – מקומות שבהם הוא פוגש ילדים אחרים ונזכר שהוא אהוב ורצוי. גם חבר אחד טוב יכול לשנות את התמונה כולה.

אפשר לתרגל יחד בבית תגובות קצרות ובטוחות למצבים מציקים, שפת גוף זקופה ודרכים לבקש עזרה ממבוגר – לא כדי להטיל עליו את האחריות, אלא כדי לתת לו כלים. שמרו על שגרה משפחתית חמה, על זמן אחד על אחד ועל עיסוקים שבהם הוא מרגיש מוצלח. אם אתם מזהים עצב מתמשך, חרדה, הימנעות גורפת או אמירות של ייאוש ופגיעה עצמית – פנו ללא דיחוי לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש, דרך היועצת, רופא המשפחה או קופת החולים.

ואם הילד שלכם הוא הפוגע, או עומד מהצד

זו שיחת טלפון שאף הורה אינו רוצה לקבל, אך היא הזדמנות חינוכית חשובה. הימנעו מהכחשה אוטומטית וגם מהשפלה. בררו מה קרה, הבהירו שההתנהגות אינה מקובלת, והציבו השלכות ברורות – ובמקביל נסו להבין מה עומד מאחוריה: רצון במעמד, לחץ קבוצתי, או קושי שהילד עצמו חווה. תיקון, כמו התנצלות כנה ושינוי התנהגות, חשוב יותר מעונש.

ורוב הילדים אינם פוגעים ואינם נפגעים אלא צופים. שוחחו עם ילדיכם על כוחו של העומד מהצד: לא חייבים להתעמת עם מנהיג החרם כדי לעשות הבדל. מספיק לשבת ליד הילד המוחרם בהפסקה, לשלוח לו הודעה, לא לצחוק מהבדיחה, או לספר למבוגר. ילדים שגדלים בבית שבו מדברים על אמפתיה ועל אחריות הדדית נוטים יותר לעשות את הצעד הקטן הזה.

חרם ובריונות אינם ״שלב שעוברים״ ואינם גזירת גורל. ילד שיודע שיש לו בבית כתובת – הורה שמקשיב, מאמין ופועל בשיקול דעת יחד עם בית הספר – עובר את התקופה הזו עם פחות צלקות, ולעיתים אף יוצא ממנה חזק ורגיש יותר לאחרים.

עוד בהורות ומשפחה